פסק הדין בע"מ 919/15: עיון מחודש בחיוב מזונות ילדים בין שוויון הורי לדין הדתי

פסק הדין בע"מ 919/15 (ניתן ביום 19.7.2017, מפי השופטים חיות, פוגלמן ומזוז) מציין תפנית מהותית במשפט הישראלי בכל הנוגע לחלוקת נטל המזונות בין הורים יהודים פרודים לילדיהם בגילאי 6 עד 18.

בית המשפט העליון קובע, לראשונה במפורש, כי במקרים של משמורת משותפת, ובהיעדר פערים מהותיים ביכולות הכלכליות, לא חלה עוד חובה אבסולוטית על האב לשאת לבדו בצרכיהם ההכרחיים של הילדים.

הדיון בפסק הדין משתרע על פני 123 עמודים וכולל ניתוח מקיף של מקורות הדין האישי, עקרונות יסוד של השיטה המשפטית הישראלית, ותכליות הסדרי המשפחה במאה ה־21. מטרת מאמר זה היא לבחון את השיקולים שהביאו את ההרכב לשנות את ההלכה, תוך הישענות על המקור בלבד.

רקע משפטי: מהותה של ההלכה הישנה

ההלכה שקדמה לפסק הדין קבעה כי חיוב המזונות ההכרחיים עד גיל 15 הוא על האב בלבד, מכוח הדין האישי היהודי. עמד על כך בית המשפט המחוזי בתיק שנדון שם קודם לערעור:

“האב חייב במלוא המזונות ההכרחיים אף אם קיימת משמורת משותפת, ואף אם הכנסתו של האב פחותה מזו של האם.” (עמ' 7 לפסק הדין)

פסק הדין נדרש אפוא לבחון את תקפותה של הלכה זו לאור מציאות חדשה – משפטית, חברתית ומשפחתית.

בחינת הדין האישי: בין הלכה פסוקה למקורות פתוחים

העדר מקור מחייב לחיוב אבסולוטי

השופט פוגלמן קובע כי לא קיים מקור הלכתי חד־משמעי המטיל את החיוב כולו על האב בגילאי 6–15, ובוודאי לא כאשר האם משתכרת סכום שווה או אף גבוה (עמ' 49–55). הוא מדגיש:

“על יסוד המקורות שנפרשו לעיל, לא ניתן לומר כי לפי הדין העברי – כפי שפורש על ידי בתי הדין הרבניים עצמם – קיימת הלכה מחייבת שלפיה האב חייב לבדו במזונות ילדיו בגילאי שש עד חמש עשרה גם כאשר מתקיימת הורות משותפת.”

בהמשך, השופט פוגלמן מבקר את הפסיקה הקודמת של בתי המשפט שיצרה כלל גורף ללא ביסוס הלכתי מספק:

“לא ניתן לגזור גזירה שווה ממקורות שונים כדי להניח כלל אחיד – וכלל זה סותר את עקרונות ההגינות והשוויון.” 

הדין הכללי: עקרון השוויון ככלי פרשני בתוך הדין הדתי

פסק הדין מתמודד עם שאלת המתח בין הדין האישי לדין הכללי, וקובע שיש לקרוא את הדין האישי בכפוף לערכי יסוד של המשפט הישראלי, ובראשם עקרון השוויון:

“גם כאשר מדובר בדין אישי, על בית המשפט לשאוף לפרשנות המיישבת אותו עם ערכי היסוד של השיטה, ככל שהדבר אפשרי.” (עמ' 61)

השופטת חיות מחדדת את ההשלכה החוקתית של עקרון זה:

“הנחת המוצא היא שאין להעדיף את עמדתו של אחד ההורים רק בשל מינו. דיני המזונות, ככל תחום אחר, כפופים לעקרונות הצדק והשוויון.” (עמ' 82)

תפיסת ההורות החדשה: מציאות של שותפות

ההרכב המשפטי מנתח את השינויים שחלו בתפיסת ההורות ובמבנה המשפחה. כיום, משמורת משותפת הולכת ונעשית לנפוצה, וההבחנה המסורתית בין הורה ‘מטפל’ להורה ‘מפרנס’ כבר אינה תקפה:

“במצב של משמורת משותפת, כאשר שני ההורים חולקים באופן שוויוני את זמני השהות עם הילדים, הפער הקלאסי בתפקידים מיטשטש, ולעיתים אף נעלם.” (עמ' 62)

השופט מזוז מחזק:

“הגישה הישנה שבה ההורה הלא־משמורן – לרוב האב – נחשב למקור מימון בלבד, אינה משקפת את פני החברה הישראלית כיום.” (עמ' 105)

טובת הילד כעיקרון על: השפעות הכלל הקודם

בפרק העוסק בטובת הילד, מציין בית המשפט כי ההלכה הישנה עלולה לפגוע בילדים עצמם, משום שהיא יוצרת חוסר איזון בין משקי הבית:

“כאשר הנטל הכלכלי מונח כולו על האב, נגרם עוול פוטנציאלי לילדים החיים עמו מחצית מהזמן, אם משאביו דלים.” (עמ' 67)

ולכן, הסדר שוויוני, שבו כל הורה נושא בנטל לפי הכנסתו וזמני השהות, משרת באופן ישיר את טובת הילד:

“מערכת צודקת ומאוזנת בין ההורים היא אינטרס של הילד עצמו.” (עמ' 68)

התוצאה המשפטית: קביעת מנגנון שוויוני וגמיש

פסק הדין קובע עקרונות מנחים ברורים:

1. חיוב המזונות בגילאי 6–18 יהיה משותף – כל הורה יישא בנטל לפי הכנסתו הפנויה היחסית (עמ' 72).

2. יש להביא בחשבון את זמני השהות בפועל עם הילד, ולא לקבוע חיוב מנותק מהם (עמ' 75).

3. אין נוסחה אחת מחייבת – יש לשקלל את כלל הנתונים הכלכליים והמשפחתיים (עמ' 77–78).

פסק הדין בע"מ 919/15 מציע לא רק תיקון של עוול פרטי, אלא גם עדכון רחב יותר של דיני המזונות בישראל. הוא משקף תהליך של מודרניזציה, שבו עקרונות השוויון וההורות המשותפת משולבים בפרשנות זהירה של הדין הדתי – תוך שמירה על עיקרון טובת הילד.

הפסיקה אינה מהווה רק שינוי משפטי – היא מהווה אמירה ערכית-חברתית: כי אחריות הורית אינה פונקציה של מגדר, אלא של שותפות אמיתית.